עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

רץ חובב למרחקים ארוכים לנפש ולבריאות. עד כה : מס' מרתונים , 2 אולטרא 50 ק"מ, אולטרא 107 ק"מ אולטרא 129 ק"מ פעמיים אולטרא 100 MILE ואולטרא 200 ק"מ . באפריל 2016 השלמתי ריצה על שביל ישראל מדרום לצפון.
הריצה היא התשוקה, החופש, הפילגש והכיף הפרטי .
תנסו - בטוח תבינו.
פרדי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

סובב מאתיים שידור חוזר

08/11/2016 19:43
פרדי בן הרוש
אולטרא. ריצה. אורח חיים.

 שלומות...

עוד הרפתקאה מגיעה לסיומה. 200 ק"מ במירוץ אולטראמרתון סובב עמק. האולטרא של המדינה.

פעם שנייה במקצה למרחק הזה – פעם קודמת הייתה ב-2014.

כהרגלי אני מתיישב לסכם את החוויה בעיקר לעצמי במרחק של יותר משבוע מהסיום. לעכל. אולי כזיכרוןלימים.


האמת בכלל לא רציתי להירשם. באמת. אז למה נרשמתי? התירוץ הרשמי הוא כיהבטחתי לידיד רץ מוכשר מאנגליה שארוץ אתו אחרי שהוא לא הצליח להשלים את האתגרפעמיים ברציפות... (בסוף בינתיים אני רצתי והוא נעלם... ). התירוץ הפחות רשמי הואכי רציתי מטרה לחודשים של אחרי פרוייקט שביל ישראל (ניתן לקרוא את הסיכום בהמשךהבלוג). רציתי מטרה שתשמור אותי פעיל ושתהיה לי עוגן וסיבה לאימונים. אישית קשה לילשמור על שגרת אימונים ללא מטרה...


אז נרשמתי ומיד עלו בי ספקות וחרטה. למה אני צריך את זה? שוב פעםאימונים תובעניים. שוב פעם לילות חמישי בשבילים עם פנס על הראש. שוב פעם... הספקותליוו אותי לאורך כל תקופת האימונים, והגיעו לשיא כחודשיים לפני התחרות שאז כמעט וביטלתיאת ההשתתפות. שיתפתי בלבטים את אשתי והחברים – אפילו את שי חזן ... - ומכולםקיבלתי הבנה מלאה לתחושות ודי עודדו אותי שלוותר יהיה רק הגיוני – "הרי עשיתכבר את המרחק הזה מה כבר ייצא לך מזה?" אבל לא רציתי לוותר. בעיקר לעצמי. השיחהפנימי שלי היה שזה מבחן. לא יודע בדיוק מבחן למה - אבל מבחן... ופעם ראשונההתמודדתי לעיתים עם תחושות לא מוכרות באימונים. היה לי יותר קשה לגייס את המשאביםהדרושים לצאת לאימונים. בעיקר לאימונים הארוכים של 6 ש' ומעלה... ומצד שני מצאתישיטות שונות לדרבן את עצמי. להניע את עצמי. למצוא את הטוב והכיף. איכשהו כרגילאחרי שכבר יצאתי והתחלתי את האימון ממש שמחתי ששוב פעם לא וויתרתי ומצאתי את עצמינהנה מהאימונים. מעין ריקוד רגשי – נפשי. מבולבלים? גם אני. התובנה המרכזית בראייהלאחור מהעניין הזה היא – מעבר לעובדה שלא איבדתי את שמחת הריצה – שלוח זמנים ידועומוכר מראש לאימונים והתחייבות אישית לעמוד בו, מתוך ידיעה ברורה שלעיתים יש חוסרחשק לצאת, מחשבות מעיקות, כבדות וכו' אבל הן נעלמות מיד עם הצעד הראשון של האימון.שוב - הכל טמון בצעד הראשון... ולכן לפני כל אימון הייתי עושה את כל ההכנות ממשבאוטומט והודף מעליי את כל המחשבות הלא מועילות כי ידעתי שכשאהיה שם בחוץ הכל יהיהיותר בהיר והתגמול האמיתי יבוא באימון עצמו... אפשר לעשות לזה הקבלה לכל מיניתהליכים שאנו עוברים בחיים אבל זה לפוסט אחר אולי...


בכוונה כתבתי "לוח זמנים לאימונים" ולא "תכניתאימונים" כי הפעם הכנתי את עצמי לבד בלי הדרכה / אימון של מאמן, מתוך רצוןוכוונה מראש לבצע תכנית אימונים שמרנית. מראש לקחתי את כל הפרוייקט יותר ב"איזי"מהפעם הקודמת (אז אימן אותי קובי אורן בתכנית אימון תובענית אך עם תוצאה מופלאה.אחד הביצועים הטובים ביותר שלי... ), אך כאמור הפעם הרעיון היה להישאר באיזהשהיאמסגרת של שגרת אימונים והתוצאה במירוץ עצמו לא היוותה פקטור אלא רק לסיים. נשמעמופרך בכל מה שקשור ב-200 ק"מ אבל זה מה ששמתי לנגד עיניי...


תכנית האימונים כללה רק ארבעה ימי ריצה בשבוע ולקראת הסוף ממש הוספתיריצה נוספת. ראשון מנוחה. שני רביעי ריצות איכות (הפוגות ארוכות, מדרגות, עליות,וכו'). שלישי בד"כ ריצה "חופשית". שלושת האימונים כשעה וחצי עדשעתיים. חמישי לילה הוקדש לריצה במסלול סובב עמק. את האימונים שם גיוונתי. מעברלריצה על המסלול גרידא ביצעתי מספר אימונים "מנטאליים" כגון : ריצה הלוךחזור מנק' ההתחלה בקיבוץ הזורע עד קצה העלייה אחרי החרובים. אותו דבר מתחנת גלעד עד קצההיער. עליות בטייפון. המטרה הייתה גם לגוון את האימונים וגם לעבוד על הקטעים היותרמאתגרים במסלול כדי ל"התיידד" איתם. דפוס אימונים שאימצתי מתקופתהאימונים עם קובי. הריצות בימי חמישי הלכו והתארכו כשהארוכה ביותר הייתה 10ש'. (בפעם הקודמת האימון המסכם ארך 18 ש'...). את רוב האימוניםעשיתי לבד, ואת ימי חמישי בלילה לרוב חלקתי עם חברי איתי כהן שהתאמן ל-100 מייל...

הימים חלפו. מודה שגם הלבטים לא נעלמו. עד שאיתי שם לזה סוף כשהביא ליאת הערכה... זה שם קץ ללבטים והספירה לאחור המשיכה.


בניגוד לפעמים הקודמות החלטתי הפעם לא לתפור ליווי לכל סיבוב. שהפעםאני רוצה להתמודד לבד עם המרחק. זו תהיה הגדילה שלי כמו שקובי נוהג לומר. עלהתמיכה הלוגיסטית של אשתי לא וויתרתי – וגם היא לא... - והחלטנו שהיא תבוא לתמוך עםהבנות שלי החל מערב יום חמישי ותביא את המרק המסורתי. זו כבר מסורת של גיבושמשפחתי (בד"כ גם הבכור מגיע ומהווה חפ"ק רפואי אבל הפעם הוא טייל לו בפורטוגל...). בפועל מבלי שביקשתי חבריי לריצה – מוטי קלינגר, זולי ביהרי ורגינה גלית נווה –התארגנו וליוו אותי את הסיבוב החמישי והשישי. חברות!


היום הגדול הגיע. ארגנתי את הציוד באוטומט כאילו יוצא לאימון ארוך.מגיע לאוהל במתחם הזינוק ומרגיש ממש דז'הוו... חיבוקים עם יתר הרצים. התארגנות עלהציוד. מרגיש ממש נינוח ולא לחוץ להפתעתי. ספירה לאחור. זיקוקים. זינוק. כולםשועטים קדימה ואני ניגש לנשיקה וחיבוק אחרונים עם אשתי... יהיה עוד מלא זמן לרוץ...תכנון הריצה היה פשוט : רצים במישור ובירידות. הולכים, אוכלים ושותים בעליות. מלחכל שעה ביום. דופק נמוך. זהו. סיבוב ראשון לבד. סיבוב שני משחק תופסת עם רפי איתן –שעד המירוץ כלל לא הכרתי – עד שהחלפנו כמה מילות הכרות ומכאן לא נפרדנו עד אמצעהסיבוב הרביעי שפרשתי לנוח בגלעד... רק באירוע כזה פוגשים אדם זר לחלוטין שבסיוםהאירוע מכירים אחד את השני כאילו הכרנו שנים. זכיתי בחבר חדש. הלילה עבר. הבוקר עלה וקיבלנו אותו בשירה. השמש עלתה ואחריה בום! מבול שלמזלנו ארך רק כמה דקות והידק היטב את האדמה... בניגוד לשנים עברו מזג האוויר בסך הכל האיר פנים – לא קרמדי בלילות ולא חם מידי ביום. סביר בהחלט. את הסיבוב הרביעי חלקנו עד גלעד עם יהודה לוין המוכשר ובגלעד פרשתי למנוחה. קבעתי עם מוטי שניפגש בג'וערה – שם תמתין לי גם אשתי עם המרק המיוחל סופסופ –ומשם דפוס המירוץ מלפני שנתיים חזר על עצמו : החברים ליוו אותי בריצה ואשתי עם הבתהקטנה דילגו עם המרק להזורע, ג'וערה, גלעד... מאמצע הסיבוב החמישי התחילו להציק לישלפוחיות – קיוויתי שכבר ניפתרתי מהן – טיפול מסור מזולי ומגלעד קראוס שהיה בתחנתטייפון כרגיל סייעו להקל על הבעיה עד הסיום... 


כצפוי סיימתי בזמן ארוך יותר מהפעם הקודמת (כמעט 38 ש' לעומת 32.5 ש' ב-2014). המצחיקהוא שהתוצאה של השנה הספיקה למקום שני בקטגורית גיל 50+ וב-2014 הספיק למקוםרביעי כללי... לא מכחיש – המעמד של הפודיום היה מרגש, ואחרי 4 השתתפויות במירוץ המפרךהזה – פעמיים 100 מייל ופעמיים 200 ק"מ – זה היה מבחינתי רגע של התרוממותנפש וסיפוק אדיר.

 

השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי היא למה? למה אני עושה את זה? ובאמתשהתשובה לזה היא מורכבת אפילו לעצמי. אבל אם אנסה לתמצת אותה ולזקק את הסיבה אזאנסח כך : לרוץ בכלל ולמרחקים הארוכים בפרט מהווים עבורי את זמן האיכות עם עצמי בצורההכי אינטימית. פוגש את עצמי בכל המצבים הנפשיים והפיזיים האפשריים ולומד להתמודד איתם. החל משלב ההחלטה להשתתף בפרויקט מסוים. תכנון השלבים לעמוד בו.גיבוש תכנית האימונים על פי אופי המטרה. מימוש האימונים תחת כל האילוצים שהחייםמציבים בפנינו. ועוד הרבה אלמנטים שהמשותף לכולם לטעמי הוא מבחן אופי יום יומי.התחרות בסוף מהווה רק סוג של סוף תקופה לקראת תקופה חדשה. כל המסע הזה כל פעם מחדשתורמים לי באופן מעשי ומוחשי במסע החיים עצמם ולא פעם אני מוצא את עצמי מקבילתהליכים בחיים לעולם האולטרא. תקראו לזה פסיכולוגיה בגרוש אבל מי שמתמצא בתחום בטחמזדהה עם הדברים גם אם לא חשב עליהם עד עכשיו. מעבר לזה יש אלף דברים אחרים שהריצהוהאולטרא העניקו לי במתנה שאשמח לחלוק עם מי מהקוראים שזה מעניין אותו ...

 

זהו. עוד פרק נכתב. ובלי תודה והערכה אי אפשר ולא רוצה : לאשתי ולילדיי המדהימים שלי שתומכים, מפרגנים, מתעניינים ושם בשבילי כל פעם מחדש. למשפחה המורחבתשאין קץ לפירגון שלהם שדוחפים אותי קדימה. לחבריי מקבוצת RUN&ROLL שתמיד שם לעודד, לתמוך, לפרגן, להתייעץ והפעםבעיקר לאיתי כהן שחלק איתי את לילות חמישי. ולמוטי, זולי ורגינה שליוו אותי במירוץבאהבה אין קץ. לאחד שי חזן שרק הוא יודע כמה אני חייב לו – תודה. לרצים שחלקו איתיאת שבילי הסובב. לקהילת הרצים שבאמת אני גאה להיות חלק ממנה. לכל הרצים המוכשריםבטירוף שאיישו את התחנות בסובב וסייעו לנו בצניעות ומקצועיות ושמחה – יש לכם חלקבהצלחה של כל אחד מאיתנו. לכל המתנדבים המופלאים שמאפשרים שנה אחרי שנה למפעל הזהלהתקיים. תודה.

חותם כרגיל – עד העונג הבא.

בסיום עם המעודדות הפרטיות שלי 


כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: