עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

רץ חובב למרחקים ארוכים לנפש ולבריאות. עד כה : מס' מרתונים , 2 אולטרא 50 ק"מ, אולטרא 107 ק"מ אולטרא 129 ק"מ פעמיים אולטרא 100 MILE ואולטרא 200 ק"מ . באפריל 2016 השלמתי ריצה על שביל ישראל מדרום לצפון.
הריצה היא התשוקה, החופש, הפילגש והכיף הפרטי .
תנסו - בטוח תבינו.
פרדי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

סיכום PROJECT 1009

05/05/2016 20:20
פרדי בן הרוש
שביל ישראל, אולטרה, ריצה רב יומית






שלומות.

 

עוד הרפתקה הגיעה לסיומה וכרגיל אני מתיישב להעלות על הכתב קמצוץ ממנה בעיקר ע"מ לנסות לעכל ולהפנים אותה.

 

שביל ישראל בריצה. כן כן...

 

וואו איפה להתחיל? האמת היא שההתחלה לוט בערפל כי עד היום לא ברור מי העלה את הרעיון להרפתקה ואיך התגלגלה לידי תכנון ומימוש.

 

אז על מה מדובר? לפני יותר משנה התגלגל לו רעיון בקרב חברי קבוצת RUN&ROLL לרוץ את שביל ישראל.

 

שביל ישראל משתרע לאורכה ולרוחבה של המדינה, במקרה שלנו הוא מתחיל מחוף אלמוג באילת ומסתיים בקיבוץ דן בצפון. והוא מתפתל מזרחה ומערבה בעודו מטפס צפונה. אורכו כ- 1040 ק"מ וסה"כ טיפוס של כ – 22 ק"מ.

 

השביל עובר במקומות יפהפיים ומגוונים המייצגים נאמנה את ארץ ישראל היפה בכל ההיבטים, ואף נבחר כאחד מעשרת השבילים הלאומיים היפים בעולם. הוא מטפס ויורד הרים ומעלים, עובר במכתשים, בנחלים זרועי בולדרים עצומים, אבנים וחלוקי נחל שוברי רגליים, בוואדיות, דיונות אין סופיות, שדות חיטה, יערות, פרדסים, בוסתנים, דרכי עפר ובוץ, חופי ים חוליים ומסולעים, וכל שטח טופוגרפי ומשטח דריכה שבנמצא במדינתנו...ולא ידעתי שכל אלה קיימים במדינתנו עד שהרגליים פגשו אותם. אתגר ראוי ולא פשוט כלל ועיקר להולכים בו, וקל וחומר למי שמתעתד לרוץ בו... 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

 

תוואי שביל ישראל

התגבשנו לחבורה של חמישה רצים : אורי גלעד מקיבוץ יזרעאל. מוטי קלינגר מזיכרון יעקב, ו-איתי כהן, זולי ביהרי ואנוכי מקרית טבעון. כולנו מנוסים בריצות אולטרה ארכות ומוכנים לבחון את גבולות היכולת...

 

שורות אלו נכתבות מזווית אישית שלי מההכנות השונות לקראת ומההרפקאה עצמה.

 

אחת  שהחלטנו לממש את הרעיון הלכה למעשה, הבנו שזה לא עוד ריצה שנועלים נעליים ויוצאים לרוץ, אלא פרויקט כבד שיש לתכנן בפרוטרוט, לרדת לפרטים ולהתכונן היטב.

 

צוות ההכנה כלל את הרצים, והצטרפו אלינו  רגינה גלית נווה - שמהר מאוד הפכה להיות ה"קמב"ץ" של הפרויקט, וחברנו קובי אורן המנוסה בריצות רב-יומיות ואלוף ברמה בינלאומית כיועץ מקצועי .

במקביל לישיבות צוות ההכנה קיימנו מפגשים בנושא תזונה לקראת הפרויקט עם התזונאי אנריקה שטריימר שהניבו בין היתר את פרוטוקול ההזנה שילווה אותנו במהלך הפרויקט שהוכח כמנצח. 


אודה ואתוודה שבהתחלה כשחשבתי על שביל ישראל התמונה שעלתה לי בראש היא שביל נחמד, סינגלים ומסלולים כמו שרצתי עד אז - למעשה מסלול "סובב עמק" היה המסלול לייחוס - אז חשבתי.

לאט לאט - מקריאת "הספר האדום" המתאר את השביל, משיחות עם מי שמכיר, משיטוט ברשת, מריצות הכנה על קטעי השביל, ובעיקר מסימולציה בת יומיים שביצענו באזור הדרום בקטעים שנחשבים לקשים ביותר על השביל - הבנתי...  הבנתי שזה שונה מכל מה שהכרתי עד אז ושהשביל אינו שביל "נחמד" אלא חתיכת אתגר מטורף. 


החלטנו להיפגש אחת לחודש לערך לקבוצת חשיבה והכנה, ובמשך כשנה תכננו את הפרטים, כשלא אחת שינינו, הזזנו, הלכנו קדימה ואחורה, עד שלאט לאט הפרוייקט התחיל לקבל צורה. עלו נושאים רבים שהיה עליהם להחליט : איך רצים? כמה ימים? ברצף? נחים באמצע? איפה ישנים? איך מתספקים? ועוד ועוד... 

עד אז היו 2 רצים שרצו את שביל ישראל כל אחד בפורמט שונה : קרלוס גולדברג מרמות נפתלי שרץ את השביל מצפון לדרום בשיטה המכונה 
SELF SUPPORTED קרי – ללא סיוע מבחוץ, כאשר העיקרון שלו היה לרוץ כמה שיותר במהלך היממה ולישון ולאכול רק על השביל עם מינימום מנוחה במטרה לגמוע את השביל בזמן הקצר ביותר.

השני הוא יאיר ישראל מקרית גת שרץ את השביל מצפון לדרום כאשר העיקרון שלו היה לרוץ כל יום כשני קטעים, יום שישי יום קצר ויום שבת מנוחה.

לאחר שהפכנו והפכנו והכנסנו את כל האילוצים של כולם הוחלט על הפורמט שלנו :

1. ריצה מדרום לצפון – אם אפשר להקשות וטרם בוצע אז למה לא...

2. סה"כ הוקצו לפרוייקט 24 יום כאשר מתוכם שלושה ימים שוריינו למנוחה כולל פסח.
3. ריצה של בין 2 עד 3 קטעי שביל מוגדרים ביום ולהימנע ככל הניתן מתנועה בחושך. 
4. לינה על השביל ומינימום בזבוז זמן לנסיעה ללינה וחזרה לנק' ריצה.

 

טוב, תכנון יש איך מוציאים לפועל? איפה ישנים? איך אוכלים? איך מחדשים מים ומזון תוך כדי? וחלילה איך מפנים מישהו פצוע/לא מרגיש טוב לטיפול (הכל קרה בפועל...)? עלו כל מיני רעיונות החל מסיוע במשפחות וחברים, ועד שכירת קרוון ורעיונות נוספים. רצינו עצמאות מוחלטת ולכן הוחלט על ליווי של רכב 4X4 שיספק לנו את כל הצרכים : מפגשי "תדלוק" במהלך היום, ציוד לינה, פינוי במידת הצורך, הכנת ארוחות, וכו'.


איפה מוצאים כזה? בעיקר אחד שיבין עניין ויתחבר לנושא? פה נכנסה רגינה לפעולה וחיברה לנו את ארז גאנסקו מ"בדרכי הטבע" – מדריך טיולים ומפיק אירועי שטח - שבהמשך יהיה לו חלק מכריע בהצלחת המסע. מתוך רצון לגמישות מרבית, ועל מנת לא להטיל את כל כובד האחריות ללוגיסטיקה המורכבת רק על ארז - ארז צירף לצוות הלוגיסטי את יגאל קמינסקי עם רכב 4
X4 נוסף שהיווה מכפיל כוח משמעותי ויד ימינו בכל הקשור לתמיכה הלוגיסטית בכל מהלך המסע...ללא ספק אפשר להכתיר אותם כצוות מנצח.

עיקרי התכנון : יום ההתחלה נקבע ל- 5/4 ויום הסיום ל – 28/4 סה"כ 21 ימי ריצה ושלושה ימי מנוחה.

 

תכנית הריצה בחלוקה לימים :

 

 

כאמור החלטנו להתחיל באילת ולסיים בקיבוץ דן – ראשוניות. עד אז הושלם השביל בריצה רק מצפון לדרום. 

לוגיסטיקה – ליווי ע"י 2 רכבי 4X4 כאשר הציוד כלל : אוהלים, מזרנים, מחצלות, כסאות, צידניות, תיקים עם הציוד שלנו, עמדות טעינה לכל מכשיר ומטרה,  מזון, מים (שארז ויגאל דאגו לחדש כל פעם תוך כדי המסע צפונה), מקלחת ניידת, תאי אחסון למזון הטכני בשליפה מהירה, כלי מטבח, ועוד.

 

ארז מימין ויגאל משמאל. הנגרר עם המטבח, המקלחת, תיקים, עמדות טעינה, והמזון הטכני...משמאל הטנדר עם האוכל, כסאות, אוהלים, מזרנים, שתייה, ועוד.

 


ל

עמדת טעינת מכשירי חשמל                              הכנה לחניון לילה טיפוסי בשטח בסוף יום "עבודה"   




   הצוות הלוגיסטי בעמדת המתנה לחבורת הרצים

 

תקשורת – על מנת לכסות את האזורים ללא קליטה סלולארית, ועל מנת לאפשר מעקב אחר התקדמותנו ברשת, שכרנו טלפון לווייני שגם שידר את מיקומנו אחת לחצי שעה..


מהלך ההתקדמות שלנו כפי שהשתקפה ע"י הטל' הלווייני.

 

ניווט – אמנם השביל מסומן כולו ע"י סימן ההיכר שלו   אולם מריצות ההכנה (באחת מהן שילמנו בבירבור של כשלושה ק"מ...) ומשיחות עם אחרים הבנו שבקלות ניתן להתברבר וזה הדבר האחרון שרצינו ... ראשית הוחלט על היצמדות לסימן. אם הסימן לא מופיע ויש ספק בודקים. שנית עשינו הכרות עמוקה עם אפליקציית TRAILZ – אפליקציית ניווט למסלולי שטח - שנתנה מענה מצוין.  הנווט הראשי שלנו זולי ועוזר הנווט אורי עשו עבודה מעולה ומס' הפעמים שטעינו היה מועט ביותר. 
נושא שני בתחום הניווט היה תיאום מדויק של נק' המפגש עם הצוות הלוג' בשטח שעבד ללא דופי, ולמעט פעם אחת שנאלצנו להמתין להגעתם (לא בגלל שרצנו מהר אלא בגלל עיקוף גדול שנאלצו לעשות...) תמיד הם הקדימו אותנו והגיעו בול לנק' המפגש. 


פרוטוקול תזונה – לאחר התייעצויות עם אנריקה התזונאי ועם קובי אורן, ולאחר התנסות אישית הוחלט שכל 25 דק' תנועה תהיה הפוגה למשך 5 דק' לאכילה / שתיה / תוספים (בעיקר כדור מלח אחת לשעה בימים החמים מאוד שפקדו אותנו... ). במהלך המפגשים עם הצוות הלוג' במשך היום הקפדנו על השלמת נוזלים (סודה, בירה שחורה, מים) וחלבונים (ביצים קשות, טחינה, פסטרמה, טופו לאורי הצמחוני) ובערב ארוחה עיקרית שכללה מרק ירקות חם ועשיר, מנת פחמימות ומנת בשר או תחליף לצמחוני שביננו... על הכל ניצחו ארז ויגאל וכל פעם הפליאו ביכולות הבישול והאלתור. אישית נמנעתי כל התקופה משתיית קפה שחור במהלך היום – מניסיון העבר זה מזרז אצלי התייבשות – וממזון מטוגן.


 פרוטוקול תנועה – הבנו שלמרות שאנו קבוצה ייווצרו רווחים בין הרצים. קבענו ביננו שתמיד יהיה קשר עין עם הראשון ותמיד יהיה מישהו עם האחרון. בימים בהם נענו בחושך היה לכל אחד מחזיר אור מאחור בנוסף לפנס הראש ונענו כקבוצה.


 הפסקות – המתח בין הצורך במנוחות במהלך היום לבין המרחק הנתון שהיה צריך לעבור כל יום הגדיר את אורך ההפוגות – ביצענו בין 2 ל-3 הפוגות במהלך היום בתלות ביכולת  מפגש עם הרכבים בשטח, באורך וקושי המסלול. אחת ההפוגות הייתה ארוכה יותר – בדרך כלל בשעות עומס החום הכבד באמצע היום – והיתר של כחצי שעה לתדלוק והתרעננות. בנוסף הגדרנו שלושה ימי מנוחה כאשר העוגן היה שערב ליל הסדר נחגוג יחד ואת החג ולמחרת ננוח.


איך מכינים את הגוף לאתגר הזה? 

זה לא דמה לשום דבר שעשיתי בעבר. הניסיון שלי בריצות ארוכות אמנם כולל מרחקים ממרתון ועד 200 ק"מ – כולל מרחקים ל- 100ק"מ, 130ק"מ 160 ק"מ.. - אולם פה מדובר על ריצה רב-יומית של 21 יום כאשר האתגר הגדול ביותר הוא יכולת ההתאוששות מיום ליום. התייעצתי עם רצי אולטרה בולטים בארץ (לא אזכיר שמות בל אשכח מי מהם...). דבר שני בנינו תכנית ריצות ארוכות על קטעי השביל (כולל סימולציה בת ארבעה ימים שעקב פציעה שתוזכר בהמשך נעדרתי ממנה) הן להכרת התוואי והן להתנסות קרובה ככל הניתן למצפה לנו. כך מצאנו את עצמנו כמעט מדי סופ"ש רצים על השביל ולאט לאט מתחילים להבין את הקושי ומפנימים את האתגר.


מסתבר שאצלי אין הכנה לאתגר שלא מעורבת בה סוג של פציעה משביתה לאורך זמן לצערי – במהלך אוקטובר (חצי שנה בלבד לפני הזינוק...) תקף אותי כאב חד בזרוע ימין. אחרי אבחון מהיר התברר כפריצת דיסק בצוואר. הושבתתי יותר מחודש מפעילות כליל. התייעצות עם כמה אורתופדים ומביני עניין הניבו המלצה כללית לזנוח תכניות אתגריות ולהיכנס להחלמה ושיקום, וחלקם אף הרחיקו לכת והחלו לדבר על ניתוח רחמנא ליצלן... 
אז אמרו... התחלתי בתהליך ארוך למציאת המרפא המיוחל. שוטטתי בין מטפלים מכל הסוגים והמינים לרוב עם תועלת שולית. הכאב נשאר. כאן נכנס לתמונה טל אברהם מקיבוץ דליה מדקר בחסד וחבר לקבוצת הריצה. טיפול בדיקור כמעט שבועי אצלו התחיל להקטין הכאב. במקביל התחלתי להתאמן בשיטת הניסוי וטעייה בהדרגה ומהתחלה. הליכה, אח"כ הליכה / ריצה לסירוגין, לריצה מוגבלת לשעה, וכך אט אט העליתי את הזמנים, המרחקים והקושי בזהירות כשכל הזמן אני קשוב לאזור "הנגוע"... לשמחתי הגוף הגיב טוב לעלייה בעומס ולטיפול בדיקור והתקדמתי יפה. מפאת חוסר הזמן נאלצתי לוותר על אימוני הכח והתמקדתי בהעלאת נפחים, ריצות בעליות וירידות ואימוני הליכה. את כל האימונים ביצעתי עם תיק הריצה מלא ותרגלתי כל העת את פרוטוקול ההזנה והמעבר מריצה להליכה. האימונים תפסו צורה אך רחוק ממה שרציתי.

החשש מהאתגר היה רב, וככל שקרב מועד ההתחלה רמת הפאניקה עלתה וכל דבר שהיה מעבר ליום הריצה הראשון מבחינתי היה מעבר להרי החושך ... אין ספק שפרק הזמן שעמד לרשותי בגלל הפציעה ומה שהספקתי להתאמן עד תחילת המסע לא היה מספק. מה שעמד לזכותי היו הניסיון והאימונים שצברתי לאורך שנותיי בתחום הריצות ארוכות.

 

מועד ההתחלה התקרב... הביטחון העצמי לא משהו, מפלס הלחץ עולה, הראש חושב על השביל השכם והערב. מתחילים סגירות אחרונות : עיסוי מסורתי אצל חובב, כרטיס טיסה לאילת, עוד חולצה, עוד מכנס, חטיפי אנרגיה וחלבון שיספיקו לשנתיים וזהו נותנים לזמן לעשות את שלו.

ביום היציאה כרגיל אשתי פרגנה בברכת דרך צלחה מושקעת ומרגשת שמצאתי בתיק ואף פרסמה בפייסבוק – מה צריך יותר מזה?

 

ברכת הדרך מושקעת מעידית אשתי

 

לפני יציאה עם חולצות באדיבות רגינה.  

קמע מתנת הקואוצ' קובי אורן.                                                                                                                 

 

התלבטנו האם להקדיש את הפרויקט לנושא או תחום מסוים. עלו רעיונות, ניסינו לעניין גופים ועמותות. אבל שום דבר מאלה לא הבשיל. 
באופן אישי החלטתי להקדיש את המסע לזכר הוריי - דוד ואני בן הרוש ז"ל – אימי נהרגה בתאונת דרכים בשנת 99 באשדוד ואבי נפטר ממחלת ריאות ב-2010. הם היוו עבורי השראה להרבה ממה שאני היום, והסתלקותם מאתנו הותירה חור גדול שהזמן מתקשה להקהות. בכל אתגר הם איתי ברוח. הפעם הם היו איתי לאורך כל המסע. אני נוהג לקרוא ליחסים שלהם "זוגיות של פעם". הם היו ישות אחת והסתלקותה בטרם עת של אימי ללא ספק האיצה עשרות מונים את מחלתו של אבי מצער. יהי זכרם ברוך. 

אחת שהחלטתי שזו תהיה מטרת המסע שום דבר לא הסיח את דעתי מהמטרה. זולי נהג לומר – שדחפתי את הראש באדמה וזהו. לא נתתי לשום בדיל מחשבה שלילית להשתחל פנימה. הייתי כל כולי שקוע רק בצעד הבא. מקסימום הרשיתי לעצמי לחשוב על נק' ההתרעננות הבאה. לא מעבר לכך. כל פעם שמישהו מהחברים דיבר על יום המחרת, יום המנוחה הבא, מקום שלא קשור לכאן ועכשיו מבחינתי היה מעבר להרי החושך ולא העזתי לחשוב על זה. הכל היה רק כאן ועכשיו. מניפולציה על המוח... עד העץ הבא. עד העיקול הבא. עד סוף הנחל. עד הפסגה. וכו'. רק כך ניתן לאפשר למוח לעכל מרחקים כאלה.

 

משפחתי ואנוכי בקשת הסיום בקיבוץ דן עם החולצות שאשתי עיצבה לזכר הוריי אותה לבשתי ביום האחרון למסע.

 

איך אתאר את מהלך המסע המופלא? אנסה להתמקד באירועים הבולטים...

 

חמשת ימי הריצה הראשונים התאפיינו בחום המעיק של הרי אילת והמדבר דבר שלא היינו מורגלים אליו. להפתעתי ולשמחתי לא הושפעתי בצורה ניכרת מהחום, ובסיוע פרוטוקול התזונה הקשיח שגיבשנו הסתגלתי אליו די מהר. אני זוכר שאמרתי לאורי שאני מאוד מוטרד מנושא ההתייבשות – רק כשבועיים לפני כן את מרתון ירושלים סיימתי מיובש... – אילצתי את עצמי כל הזמן לשתות ולשתות ולבדוק כל פעם את צבע השתן. אורי חיבר סלוגן "אם משעמם אז שותים...". בהתחלה האכילה והשתייה עפ"י הפרוטוקול הייתה מאולצת. לאט לאט, יום אחרי יום זה נעשה כבר באופן אוטומטי.. כל 25 דק' הייתה באה הקריאה "אוכל, מים, מלח" ע"מ לתזכר את כולם לא לפספס... טקס שחזר על עצמו כל 25 דק' לאורך כל המסע כמעט. האוכל היה חטיף אנרגיה/ בננה/ רבע פיתה טחינה/ חופן של פירות יבשים, ואחה"צ חטיף חלבון... שתייה של חצי בקבוק מים (זה מעבר ל"שלוקים" התכופים שהייתי שותה משקית המים על הגב). משמעת צבאית ממש... בדיעבד אפשר לומר שזה היה מתכון מנצח. 


המסלול עצמו לקח אותנו לפסגות הרים עם עליות שהדופק בהן עבד שעות נוספות. כל פעם שהגענו לפסגות התגלו לעיננו נופים מקסימים ושונים מהנופים המוכרים... הרבה חום. הרבה שקט. הרבה מרחב. יופי בראשיתי שבהחלט היווה פיצוי הוגן למאמץ.

 סדר היום לאט לאט תפס צורה : השכמה ב-0500 בקולו הערב של אורי, התארגנות, קיפול תיקים אישיים, גלגול המזרון, קפה שחור וארוחת בוקר קלה כל אחד עפ"י טעמו, עלייה על תיקי הריצה, צילום יציאה לדרך והופ יציאה. קבענו שההתחלה תהיה הליכה להזרמת הדם ולחימום הגוף וכשהרגשנו מוכנים התחלנו בריצה קלה אם התוואי אפשר כמובן...

תמונת יציאה לדרך אופיינית...

 

דבר ראשון שאני זוכר הוא איבוד תחושת הזמן באופן הרגיל שלה. לשעה ביום לא הייתה משמעות. מאבדים את תחושת הזמן. המשימה היא רק לסיים את מנת המרחק הנתונה בכל יום. זה היה המיקוד. התחושה הזו התחדדה אף יותר במקומות ללא קליטה סלולארית. תחושת חופש גמורה. הייתה מנטרה שחזרתי עליה כל הזמן :"זה המקום בו אנחנו הכי רוצים להיות. כאן ועכשיו...". קשה לתאר במילים את התחושה של ריצה בתוך ים של כלום... מרחבים עצומים. הדבר היחיד שהעין מחפשת זה את סימן שביל ישראל הבא... בתוך האינסוף היה עבורנו מעין עוגן וסימן יחיד.


הדרום התאפיין בעיקר במעלים העצומים שבו. טיפוסים וירידות מאוד טכניים. קשים ואיטיים. כל הגוף עובד בריכוז גבוה על מנת לא להחליק/ ליפול או להיפצע חלילה, ובד"כ בגבהים שאין כלום בינך לבין מה שלמטה. הקושי הגדול ביותר שלי היה דווקא בירידות. הרגל מחליקה. אין במה להיאחז למעט הקיר שלידך אם בכלל. המדרך חלקלק. נדרשה יכולת טכנית גבוהה. מי שחגג בירידות היה מוטי שכל ירידה פשוט טס למטה תוך כדי קריאות עליזות.


אין ספק שהאתגר הגדול ביותר היה בירידה מחוד עקב. ולא בכדי. מסתבר שהוועדה של שביל ישראל מתלבטת האם להשאיר את המעלה הזה במסלול השביל או לאו בגלל הסכנה שבו. ההגעה אליה היא בהפתעה. נעים על מישור ופתאום מופיע חץ המורה שהמשך הדרך היא למטה. פשוט ככה. מבט חטוף מטה מגלה צוק אנכי ענק. השביל מתפתל מטה בצמוד לקיר הצוק כאשר אין הרבה מקום לטעויות. גילוי נאות – זה המקום בו פחדתי. אמרתי לחבר'ה שמכאן אני לא יורד. מטורף... את כל הירידה עשיתי כאשר ברובה פשוט התיישבתי על התחת. היא נראתה לי נצח וכל צעד חושב בקפדנות. לא שבשאר הירידות היה הרבה יותר מהר, אבל פה היה השיא. איכשהו בסוף גם אותה סיימתי.

 

הירידה מחוד עקב ניתן לראות אותי בהמשך על התחת... 

 

השיבוש הראשון לתכניות שלנו הגיע בשבוע השני... מזג האוויר השתנה מחום קיצוני לטפטוף.. לא האמנו. יום הריצה אחרי יום המנוחה הראשון במצפה רמון. רצנו לקראת סוף היום לכיוון חניון נחל מדור. החל טפטוף שהתחזק לגשם ממש... מזלנו שהיינו כשעה מנק' המפגש עם הרכבים... הגענו לרכבים רטובים, גשם יורד. מחנה הלילה וארוחת הערב מוכנים. מה עושים? התייעצות קצרה והחלטנו לגמוע המרק צ'יקצ'אק ולהתקפל. הגשם המשיך והמים התחילו להיערם – סכנת שיטפונות ברקע. לידנו היו שבליסטיים שהסתתרו בקפל קרקע מהגשם שבהמשך גם אותם יפנו מהר מהשטח. תוך כדי דהירה החוצה מהשטח איתרנו מקום לינה חלופי בירוחם – אכסניית נוער שמשמשת גם שבליסטיים שהיוותה באותו ערב מקלט לכל פליטי השביל – הדילמה הייתה מה עושים מחר? התחזית הראתה סיכוי גבוה לגשם וסכנת שיטפונות בדרום. אין מצב להמשיך עפ"י התכנית בייחוד לאור העובדה שהמסלול למחרת מוגדר ע"י הספר האדום כקשה ביותר על השביל, גם הכרנו אותו מהסימולציה ולבצע אותו ירד מהפרק.


התייעצות בין חברי הקבוצה הולידה החלטה – למחרת נבצע קטע שתוכנן לעוד יומיים שגם אם יירד בו גשם לכל היותר נירטב אבל לא נסתכן, ולאחר מכן נשוב להשלים את הקטעים המתוכננים. בדיעבד החלטה מצוינת – גם לא הסתכנו בלהיקלע לשיטפונות וגם לא בזבזנו יום יקר. הקטע שרצנו היה מערד למיתר. במשך כל היום כמעט ירד עלינו גשם. האדמה הייתה בוצית ומחליקה. ההתקדמות הייתה איטית אבל עמדנו במשימה. נחישות שם המשחק.

 

כל היום "שטנו " בבוץ...


למחרת שבנו להשלים את הקטעים שדילגנו עליהם. במרכזו העלייה לכרבולת. מי שלא מכיר עבורו זה רק שם... מי שמכיר מבין. התנועה על הכרבולת היא על פסגת צוק שמצד אחד מצוק תלול, ומצד שני שיפוע חד הזרוע סלעים מחודדים וההליכה עליו היא "רגל ארוכה רגל קצרה", וחיפוש אחר מקום בטוח לצעד הבא. התקדמות איטית וריכוז מלא. לפני ההגעה לכרבולת טיפסנו בנחל עפרן המקסים אך הקשה מאוד – טיפוס טכני מאוד עם גבים מלאי מים מהגשם של אתמול שצריך לעקוף ומאמץ גופני לא פשוט.

 


 

הליכה על הכרבולת



גבים מלאי מים בעפרן.                                                       

 

בעוד אנו שקועים בריכוז מלא אחר הצעד הבא על פסגת הכרבולת - נשמע פיצוץ עז שהרעיד את כל הסביבה ... הלב קפא והנשימה נעתקה... מה לעזאזל?! הרמנו את הראש להבין מה נפל עלינו והבחנו בפטריית עשן עצומה מיתמרת מימיננו – הסתבר שמדובר בפיצוץ מבוקר שבוצע מהמפעלים מימין לנו. רגע מפחיד ...

למחרת חיכה לנו הקטע מהמכתש הקטן לערד. ללא ספק מתמודד על תואר היום המתיש ביותר. סה"כ תכננו לאותו יום 63 ק"מ. למדנו שיש ק"מ ויש ק"מ... הפתעה גדולה הגיעה כשהתחלנו את נחל יעלים ובהמשך נחל טביה... 2 נחלים זרועי חלוקי נחל, בולדרים ואבנים מכל המינים הסוגים והגדלים שההליכה בהם – אין מה לדבר על ריצה – קשה מאוד ואיטית מאוד. נכנסנו לחושך בתוואי לא מוכר וההתקדמות הואטה עוד יותר... בסופו של דבר נכנסנו לערד מותשים בשעה 2200 לערך. וויתרנו על ארוחת ערב מסודרת והסתפקנו בפיצות שארז ויגאל קנו לפני כן. התנועה בתוך הנחלים בתוואי "שובר רגליים" החמירו פציעה קיימת בברך של מוטי מה שגרם לו להחליט על יום מנוחה למחרת ע"מ לתת לברך להתאושש...כאן יש לציין שמי שמתכנן את שביל ישראל עפ"י הספר האדום עליו לקחת בחשבון שהספר האדום לא מפרט את תוואי השטח והקושי שלו. אנחנו למדנו שזה קריטי לעיתים.


למחרת התחלנו את היום ביער יתיר ובמהלך היום הצטרפו אלינו בפעם הראשונה רצים ללוות אותנו – ואיזה רצים! גברת אולטרה עטרה רון שאף הביאה אתה תיק הפתעות בלתי נגמר ובהמשך גם זקן שבט רצי האולטרה יאיר ישראל שכזכור אף הוא רץ את השביל... מבחינתנו זו הייתה חגיגה מושלמת כאשר הגיעו גם חברים מקבוצת הריצה רגינה גלית נווה וטל אברהם המדקר שללא שהיות מיותרות העניק לכל אחד מאתנו טיפול בדיקור בתנאי שדה וחבש את מי שצריך... אשרינו שיש לנו חברים כאלו...

 

   

          

  

  עטרה רון מימין ויאיר ישראל באמצע          

                                                          טל אברהם המדקר מס' 1 בטיפול בתנאי שדה.    

יאיר ישראל ליווה אותנו עד בית ג'וברין. הוא היה נחוש שלא להיכנס לחושך והריץ אותנו מכפר לכיש ועד בית ג'וברין בקצב המהיר ביותר שרצנו לדעתי כל המסע... היה מביך לראות באיזו קלילות הוא רץ לעומת הגמלוניות והכבדות של הצעדים שלנו... אבל עמדנו בזה בכבוד והגענו לבית ג'וברין לפני החושך בואכה יום המנוחה השני. שבוע הריצה שסומן מראש כמאתגר ביותר – הן בגלל קושי ואורכי הקטעים, והן בגלל שכלל שישה ימי ריצה ברצף – בא לקיצו והיינו די מרוצים.


בשלב זה אותות המאמץ כבר ניכרו על כולנו. בכל אחד זה התבטא בצורה אחרת : מוטי כאמור סחב ברך ונאלץ לוותר בהמשך על עוד קטע. זולי סבל מפציעה ישנה שהתעוררה ברגל וויתר על הקטע האחרון מלכיש לג'וברין ובהמשך על עוד יום. וכולנו התחלנו בעיקר לסבול משלפוחיות ברגליים וכאבים בכפות הרגליים כך שיום המנוחה – הפעם בצימר מפנק בכפר אוריה - בא בזמן. ניצלנו אותו למנוחה, עיסויים ובעיקר למפגש מחזק עם המשפחות שבאו לבקר ולעודד ואחותי אף העניקה טיפול רפלקסולוגיה לכפות רגלנו הדואבות.

אם יש לי לקח אחד חשוב מהמסע הוא תשומת הלב שיש לתת לכפות הרגליים. הן הראשונות והעיקריות שסופגות את כל האימפקט. זה כולל החלפת גרביים ונעליים יותר תכופות במהלך היום ומריחת שמן לריכוך העור. אמנם יאיר המליץ לי לפעול כך אבל התחלתי רק מאמצע המסע וזה בהחלט סייע. יש עוד שיטות לטיפול בכפות הרגליים בריצות ממושכות שכדאי לאמץ כגון הדבקת פלסטרים מיוחדים במקומות החיכוך המועדים, ועוד.



טיפול מציל רגליים מאחותי מגי היקרה

 

שלושת הימים הבאים היו מאתגרים במיוחד, ארוכים עם טיפוסים לא מבוטלים שאת כולם סיימנו בשעות החושך, מה שקיצר לנו את שעות השינה והמנוחה אבל לא שבר את רוחנו... במהלך שעות האור נהנינו מנופים מרהיבים של אזור המרכז והיכרות עם מקומות ופינות חמד שלא ידענו על קיומם. למחרת המנוחה בכפר אוריה איתי נתקף כאבי בטן עזים ונאלץ להתפנות לבי"ח – ההחלטה על גמישות בנושא הרכבים הוכיחה את עצמה ויגאל הסיע אותו ותמך בו – ולאחר בדיקות התברר שהוא סובל מאבן בדרכי השתן. אבן או לא אבן זה לא מה שיעצור אותו וכעבור יומיים הוא יצטרף אלינו חזרה באולגה. מכאן ואילך נגמרו הפציעות וההיעדרויות, והנחישות והרצון לסיים את השביל גברו על הכאבים והפציעות שלא נעלמו – ניצחון הרוח על החומר.


מפה לשם הגענו למרכז הארץ ולאזורים יותר מוכרים וזכינו שוב לליווי וביקורים של חברים ורצים שבאו לקחת חלק בחוויה, לפרגן ולחזק. הראשון היה אבנר טייב – שועל ריצות וותיק שבא להיות לנו מדריך בתל - אפק ורץ אתנו 21 ק"מ בחום ולחות מעיקים... 

 

עם אבנר טייב בתל אפק                                                                                    

 

בימים הבאים גמענו את רצועת החוף מרידינג – שם עברה בי מחשבה משעשעת ששבועיים לפני כן מטוס הביא אותי לאילת כדי שאת כל הדרך חזרה מאילת ועד כאן אעשה ברגל... - ועד ג'אסר א זרקא. ריצה על חול ים, סלעים, חולות, דיונות. וחם ולח. הלחות המעיקה גרמה אצלי לזיעה – אני מוכר כמזיע בלתי נלאה... -  שפיתחה שפשפת מציקה במשך יממה שלמזלי נעלמה בעזרת טיפול אינטנסיבי לאחר יום. הדברים הקטנים שיכולים להרוס. 


הפתעה נוספת הייתה בחוף פולג. הצטרף אלינו ערן פרי - רץ שעד אז לא הכרנו. פשוט התייצב ואמר שהוא מצטרף אלינו לכל אותו היום ורץ אתנו עד גני הנדיב. זכינו להכיר בחור צנוע ומוכשר. ההפתעות באותו בוקר לא הסתיימו – הזוג של עולם הריצה פיליפ ולורנס גורדון באו לפרגן לנו ארוחת בוקר מפנקת ועשירה עם המון המון שמחה – היה כיף גדול.

 

הזוג גורדון וערן בפולג                                                           

 

ההגעה לג'אסר ומשם הטיפוס להר הכרמל ולגני הנדיב סימנו את עזיבת מישור החוף ומעבר לאזור מוכר ולמסלולי הבית. על מנת לקצר את המרחק ביום של ליל הסדר החלטנו להאריך את המסלול ולסיים אותו בשפיה במקום בגני הנדיב. את ליל הסדר תכננו מראש לחגוג ביחד עם המשפחות אצל מוטי, ובמקביל לקבוצת הוואטסאפ שלנו הרצים נולדה קבוצת וואטסאפ של הנשים שטרחו על הכנת ליל הסדר... 
את יום ליל הסדר התחלנו כאמור בשפיה ולשם הגיעו לרוץ אתנו חברים יקרים – עדי סגל, פוגל מהחורשן, אלי שחף וענבל בראון באה גם לחזק - היום היה מאתגר עם תוואי הליכה מאוד קשה של סלעים, בולדרים ודרך יפהפייה אבל לא נוחה בעליל שטיפסה וטיפסה עד שהגענו לעוספיה בערך ב- 1700. בשעה 2000 הסבנו חגיגיים ומאושרים מסביב לשולחן ליל הסדר אצל הקלינגרים עם משפחותינו. היה שמח, נעים וטעים.

 

 חוגגים ליל הסדר


בכל ימי המנוחה הקפדתי עם עצמי - ואף חילקתי את זה עם האחרים – לא לצאת מה"מוד" של הריצה על השביל. לא לתת למנוחה ולהפוגה להיכנס ביני לבין השביל... בכל זמן המנוחה שיננתי לעצמי שהאתגר לא נגמר ושנכונו לנו עוד ימים קשים בהמשך ואסור להרפות. זו מלכודת דבש מאוד טריקית ובקלות אפשר ליפול לתוכה אם לא מודעים לה ומנטאלית מתכוננים אליה.

 

את יום המנוחה אחרי ליל הסדר כל אחד עבר עם משפחתו. אני הייתי בביתי בטבעון וסוכם שלמחרת ארז יאסוף אותנו ונצא חזרה לשביל מהמקום בו עזבנו אותו בעוספיה. זה קרוב הביתה ובמהלך היום הצטרפו אלינו לסירוגין חברים וחברות רבים – חן, טל מור, יורם, טל אברהם שהצטרף שוב, חברים של איתי שחשבו לרוץ קטע שטוח ויצא להם לטפס לא מעט אבל נהנו מכל רגע... והשיא היה כאשר פגשנו את דורון שלמון בעל חנות RUNWAY שבא לחזק ואת ידידנו סמיר זבידאת הקצב שפתח לנו שולחן באלון הגליל והיה קושי רב לעמוד בפיתוי ולמלא את הכרס בכל הטוב שהביא לשם... את היום הזה סיימנו בעלייה להר יונה בנצרת ועם ארוחת ערב בבית של יגאל ולינה בקיבוץ העירוני (תשאלו את אורי מה זה הוא ישמח להסביר... J).



        

יוצאים מעוספייה

 


   סמיר מפנק מפנק                                                                                

   


                  

החברים שרצו שטוח ונהנו ממסלול מאתגר



בשלב הזה של המסע הגוף כבר הסתגל לעומס. הכל נעשה באופן אוט'... החל מההתארגנות בבוקר כשהידיים עושות הכל מאליהן והסדר קבוע וידוע מראש ונעשה כמעט בחצי הזמן מאשר לקח בהתחלה. כפות הרגליים שעד לפני שבוע היו רכות עם שלפוחיות פה ושם נעשו קשות כקרטון וקשוחות. כל בוקר שימנתי אותן לפני הגרביים. לגבי המשקל – בהתחלה הקפדנו להישקל מידי בוקר וערב על מנת לנטר את איבוד המשקל  – השלתי בשלב זה כארבעה ק"ג ועד סיום המסע יירד עוד אחד - סביר בהחלט לאור המאמץ. במקומות שבהם היה ניתן המשכנו לרוץ אבל המושג "עלייה" הלך וקיבל משמעות מקלה, ולפני כל קפל קרקע בזווית כלפי מעלה עברנו להליכה כי "זו עלייה"...היו פרצי אנרגיה בהם רצנו גם בעליות כמו בעלייה של הר יונה בנצרת שרצנו כמעט את כולה. התחושה הייתה טובה וחיונית.


 נצרת – ארבל – רמת סירין – בואכה הירדן וטבריה והתחלנו להריח את הסוף. לא יאומן. יום שלישי הביא אתו יום מאתגר ולא פשוט כלל. עומס החום הגיע לכדי 40 מעלות בשיא היום ואחרי טיפוס וירידה מהר ארבל התחלנו את הטיפוס בנחל עמוד תחתון ועליון. הטיפוס בנחל עמוד עליון היה בחום כבד ונעתי בכבדות למשך כשעתיים. אמרתי לחבר'ה שמבחינתי זה היה אחד הקטעים הכי מתישים במסע. אבל גם אותו עברתי והפיצוי היה שכשוך קצר בבריכות השכווי במעלה נחל עמוד עליון. מה שחיזק אותי עוד יותר הייתה הידיעה שבערב המחרת אפגוש את משפחתי שתהיה איתי במאהל הלילה ותלווה אותי עד הסיום. באותו יום באו לבקר ולפרגן בערב בחניון העיקול חברים רצים יקרים נלה ואשר עם פינוקים, והמטפל קובי אביב הגיע חמוש במיטת טיפולים והעניק לכל אחד מאתנו טיפול מפנק – אשרינו.

 

עם אשר נלה וקובי המטפל

 

 

בערב האחרון של המסע הפתעה נוספת. קרלוס גולדברג מרמות נפתלי שגם רץ את שביל ישראל מצפון לדרום בא להרים אתנו לחיים ושיתף אותנו קצת מחוויותיו על השביל.

לחיים עם קרלוס גולדברג...

 

 

יום הסיום הגיע והחגיגה הגיעה לשיא... רצינו לסיים בשעה סבירה עקב ערב החג ובפועל נותר לנו קטע קצר של כ-30 ק"מ לאחר שיום לפני "גנבנו קצת"... את היום הזה רצתי עם חולצה שתמונת הוריי ביום חתונתם מתנוססת עליה ואשתי וילדיי איתי... הגיעו לרוץ אתנו אורון אחיו של אורי ובנו, ודודו של איתי. ובהמשך הצטרפו רגינה, ההורים של זולי ושל איתי (שליוו את איתי לאורך כל המסע כמעט – כל הכבוד להם). החגיגה הלכה והושלמה עם ההתקדמות ועם כל תחנת התרעננות ההתרגשות עלתה... באופן מפתיע קצב ההתקדמות רק גבר ככל שהתקרבנו לסיום...

 

תחנת ההתרעננות האחרונה עם האורחים.                                                                       



כל פעם שעברנו 100 ק"מ ציינו אותו בצילום – בתמונה צילום ציון ההגעה לאלף ק"מ.       

 

רצינו לדחות ולדחות אבל הסיום הוא בלתי נמנע. מתקרבים לקיבוץ דן וההתרגשות רבה. לקראתנו פתאום רץ חברנו מהקבוצה דניאל שבא גם הוא לפרגן ולהיות חלק מהרגע. פנייה אחרונה וקשת הסיום הסמלית (שלרוב השביליסטים מהווה קשת ההתחלה) מתגלה לנו ועוברים דרכה בצהלה וזהו. נגמר. לא נתפס. חיבוקים. צילומים וחיוכים וזהו. עשינו זאת!

 24 ימים ברוטו. 21 ימים נטו. 1040 ק"מ. 22 ק"מ עלייה מצטברת. ים חוויות. נופים עוצרי נשימה. זריחות ושקיעות. התמודדויות. קשיים. צחוקים. רגעי משבר. הכל נגמר. אבל נשארה חרוטה בנימי נפשנו חוויה שאין שנייה לה לכל החיים.

חמשת הרצים מימין : מוטי, פרדי, איתי, זולי, אורי. 


 

הצוות המנצח (למעט קובי) – רגינה מימין, יגאל באמצע וארז משמאל...   ילדיי הספיקו להכין ספר מסע עם תמונה מכל יום.                                      

 

אפילוג :

 

המסע על השביל היה מבחינתי מסע אל הלא נודע. לא הכרתי את רוב רובו של השביל. הכרתי את חבריי למסע אבל לא הכרות אינטימית כמו זו שחווינו בפועל 24/7 יחד. הנסתר מבחינת הקושי והאתגר היה רב יותר מהגלוי. מבחינתי כל יום עמד בפני עצמו וניסיתי לשמר ולנצור כל רגע כי ידעתי שזו חוויה חד פעמית שלא תחזור. לפני היציאה למסע בשיחה עם אשתי אמרתי לה שאני מקווה שתהיה לי חוויה טובה ושלא אגיע למצב בו אני "שורד" או בעגת הרצים "רץ ריצות חפירה". לשמחתי הרבה ולהפתעתי אני מסכם את המסע המופלא כהצלחה מעל למשוער. לא חוויתי כאב משמעותי. לא התכווצויות. לא משברים נפשיים. לא חולשה. מפתח להצלחה לטעמי היה התכנון המדוקדק עם חבריי שהותיר מעט מקום אם בכלל לטעויות ולא חסכנו במשאבים ע"מ להרים פרויקט ייחודי זה.

ובעיקר נהניתי. כמעט מכל רגע. גם בקטעים קשים. בקטעים "יבשים", בקטעים של תוואי לא נוח. בקטעים של כניסה לחושך. לא אפשרתי לעצמי לקטר אפילו לא ביני לביני. בקטעים האלה תמיד צחקנו ואמרנו שהשביל תמיד "מפנק ומפנק". ואת מנות ה"פינוק" העיקריות היינו מקבלים איכשהו דווקא לקראת סוף יום כל פעם בצורה אחרת... נחל שלא נגמר, עלייה תלולה, תוואי קשה. דיונה שחולות נכנסים ומכווצים את אצבעות הרגליים בתוך הנעל. אבל צחקנו מזה ולא נתנו לזה להרפות את רוחנו.

 יאיר וקרלוס אומרים לנו שאין יום מאז שסיימו לרוץ את השביל שמחשבתם לא נודדת אליו. אני בטוח שעם חלוף הימים גם אנחנו יותר ויותר נחשוב על השביל. על יופיו. קשייו. אתגריו ומה שהוא לימד כל אחד מאתנו. ואיכשהו זה ישפיע גם בדרכים אחרות.  


תודות : לחבריי הרצים למסע שאיפשרו את הלבד ואת הביחד : איתי, זולי, מוטי ואורי - היה לי לעונג המסע איתם. לרגינה שלקחה את הפרויקט כאילו היא בעצמה תרוץ אותו. לקובי אורן על הזמן והטיפים. לצוות הלוגיסטי המעולה ארז ויגאל שבאמת דאגו לכל דבר קטן כגדול. ליאיר ולקרלוס שהיוו עבורנו השראה ובאו אף לחלוק. לאנריקה על ההדרכה התזונתית. לכל המלווים, המצטרפים ואלו שבאו סתם לחזק ולעודד. וגם לכל החברים הפייסבוקיים שעקבו, פרגנו ועודדו בעזרת הרשת – לכולם תודה גדולה. 

למשפחתי המורחבת – אחיי ואחותי. גיסותיי, אחיינים, אחייניות – שכל הזמן מפרגנים מעודדים וגאים בי. 


אחרונים אך היקרים לי מכל היא משפחתי – בכל אתגר משוגע שאני לוקח בו חלק הם איתי ממש. אישתי שנותנת את המרחב להתנסות ולחוות ואף לוקחת בו חלק פעיל. תודה ענקית על הפירגון, החיזוק, העידוד וכל מה שאתם עבורי.

 

משפחתי עם חולצות עליהן מודפסת תמונת הוריי ז"ל מיום חתונתם ופרגנו לי עם תמונה שלי "גאים בך"  – מימין : ענבר, עדן, אנוכי, עידית רעייתי. אופיר.

 

 

" חכם השביל מן ההולכים בו. אם עלית בו – אל תעזבנו כי הוא צודק תמיד. הנה ימשוך אותך אל שפת הים בשעה שפניך להרים דווקא, ואתה רוצה לנטוש אותו ו'לקצר'. הגעת לשפת המצוק, ואתה רוצה לרדת והוא סחור סחור עולה ויורד, ומושך אל אי – אך היזהר לך מקיצורים!"

 

 

עד העונג הבא


 

 

בתוך ים שיבולים





 

                                       חוף ג'אסר א זרקא



צופה לכינרת         




                                                  זולי מנווט בים קוצים דרדרים וסלעים


אורי ואחיו אורון בדרך לקיבוץ דן   


איתי מבסוט






 מוטק'ה מטפס עם החיוך



בין שמים לארץ










מגי
06/05/2016 01:30
מדהים שיש אנשים עם מוטיבציה.יכולת ונחישות שכזו ..מעורר השראה מהולה גם במעט קנאה ללהיטות הזאת שלכם.
אני מצדיעה לדבקות במטרה לשגעון המופלא הזה המקשר ביניכם.
פרד..אלוהים יודע מה היעד..ההרפתקאה..השגעון הבא..
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: