עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

רץ חובב למרחקים ארוכים לנפש ולבריאות. עד כה : מס' מרתונים , 2 אולטרא 50 ק"מ, אולטרא 107 ק"מ אולטרא 129 ק"מ פעמיים אולטרא 100 MILE ואולטרא 200 ק"מ . באפריל 2016 השלמתי ריצה על שביל ישראל מדרום לצפון.
הריצה היא התשוקה, החופש, הפילגש והכיף הפרטי .
תנסו - בטוח תבינו.
פרדי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

אפילוגולטרא

07/05/2012 21:50
פרדי בן הרוש
YOU'VE GOT WHAT IT TAKES, BUT IT WILL TAKE EVERYTHING YOU'VE GOT.
בדיוק ככה הרגשתי לפני האולטרא. כן, התאמנתי לפי הספר. כן, עשיתי את כל ההכנות הנדרשות. וכן באמת הרגשתי מוכן לאתגר ולמאמץ. אבל ידעתי, ועוד איך ידעתי, שהאתגר יגבה ממני מאמץ עילאי לסיים אותו. מתוך ההבנה הזו, בימים הקודמים לאולטרא הקפדתי על מנוחה ככל שניתן, שתייה ככל שניתן ואגירת פחמימות. צריך לתת כבוד למרחק הזה - 129 ק"מ בנאדם!!! לא הולך ברגל. ארוך. מאתגר. צופן בחובו את הלא ידוע (שריר תפוס?, פציעה?, משבר מנטאלי?, אפיסת כוחות?, אין לדעת...) ולכן עליי כרץ לעשות את כל האפשר מבחינתי כדי להוריד את הסיכוי שמשהו מכל אלה יקרה. ועל כן הקפדתי לפני המירוץ להכין הכי טוב את הגוף והתכולה שלו למאמץ. אני גם סבור שזה עזר לי מאוד במהלך הריצה.
צד נוסף שניתנה עליו הדעת הוא כל נושא הלוגיסטיקה. וטוב שכך... כנראה שאזכיר אותם עוד בהמשך, אבל באמת בלעדיהם כל הריצה הייתה נראית אחרת לגמרי, ואני מתכוון ל- 2 המלווים המופלאים שלנו מוקי וניר. אין דברים כאלה! פשוט אין. מהרגע שהם לקחו על עצמם את המשימה ללוות אותנו בהרפתקאה הזו הם פשוט נתנו את הלב בביצוע - החל מההכנות שכללו 2 פגישות הכנה, סימולציית ריצה בליווי אופניים וסיור מקדים על תוואי המסלול, ועבור בליווי עצמו שבמהלכו הם פשוט דאגו לכל צרכינו ומחסורינו כמו אמא פולנייה ממש - תודה , תודה, תודה!!! ידעתי שנושא הלוגיסטיקה ותספוק המזון והנוזלים הוא קריטי להצלחה, ולשמחתי הרבה ההכנות המקדימות שעשינו, ההתייעצויות עם מנוסים מאיתנו (דורון שלמון האיש והאגדה ופנו קוטר החבר המאמן המקצוען) והכנת ציוד מדוקדקת, הוכיחו את עצמם בשטח, ולאורך כל הריצה ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים, איפה ניפגש עם רכב הליווי, איך ניצור קשר בינינו, וככה לא היה חסר כלום וכל דבר שביקשנו פשוט הוגש לנו על מגש. מוקיניר אתם ענקים!
זהו ההכנות תמו והושלמו , הגיע היום הגדול שהתחיל בארוחת צהריים מוקדמת אצלי בבית מעשה ידי אישתי להתפאר, כשהתוכנית הייתה להגיע לאתר הזינוק בשעה 1300 כאשר הזינוק תוכנן ל- 1400 (הייתה דילמה קטנה האם לזנק ב-1200 או ב-1400 ובסוף החלטנו להתחיל ב-1400 מתוך כוונה לרוץ כמה שפחות כשהשמש בשיאה - החלטה טובה בדיעבד). הגענו מוקדם מהמתוכנן לאתר הזינוק שם קיבלו את פנינו 2 המרשלים הדגולים שלמונאורן (קובי ודורון...). הכנות אחרונות, מריחות, תיאומים אחרונים עם המלווים, צילומים, הרבה התרגשות, תדרוך קצר וממצה ו.............יצאנו לדרך!
הקטע הראשון - מצלמון לעילבון בואכה המוביל הארצי - רובו ככולו עלייה אחת ארוכה, תלולה ומתישה, כך שלמעשה הרבה יותר הלכנו מאשר רצנו כשהשמש מלווה אותנו לכל אורכו. הקפדנו לא להתיש את עצמנו , לשתות הרבה ופשוט ללכת עד שהיא תסתיים ...(תזכרו - כל עלייה בסוף נגמרת. זו המנטרה שהכנסתי לראש כבר באימונים). הצוות הלוגיסטי התמקם במקום טוב באמצע בדיוק כפי שתכננו , תספוק נוזלים ומזון והמשכנו עד שהגענו למוביל הארצי ולגדר... הוי הגדר! די מייאש וממש לא סימפטי לרוץ על תוואי של שביל שנמצא בזווית כזו שהרגל נוחתת לרוב בשיפוע, רגבים פזורים באדמה שלא ממש עוזרים לשיפור המידרך, ולקינוח גדר שמלווה אותנו ממש צמוד מימין כשבהמשך היא תהיה משמאל... אבל למזלנו זה עוד בהתחלה וצלחנו את הקטע ברוח מרוממת... 
הריצה התקדמה לה בקצב נוח כשלמעשה מהר מאוד נשארנו במאסף כשכל הרצים לפנינו, אבל ממש לא התרגשנו מזה כי לאולטרא הרי יש חוקים משלו... (בהמשך הדרך פגשנו לא מעט מהם ואף כאלה שהחלו את הריצה ב-1200...). בשלב זה של הריצה, כשהגדר כבר מאחורינו ופנינו לתחנה הבאה, התחילה להציק לי תחושה גופנית כללית לא נוחה ופתאום הריצה נהייתה לי כבדה ולא זורמת, הנשימה קשתה, בחילה החלה לבעבע והראש החל לבצע סריקה למציאת הבאג... בדיוק בשלב הקריטי הזה מי מופיע בריצה קלילה עם חיוך ענק לקראתנו? מי אם לא פנו המאמן. לא יודע איך, אבל הבחור הופיע ברגע קריטי מבחינתי (לא יודע איך זה היה מתפתח אילולא הוא הגיע לכאן או לכאן...) ומשראיתי אותו, מהר מאוד הכל התפוגג לו וחזר להיות כשהיה. לא ייאמן! תודה גבר. הגענו לתחנה הבאה, נפרדנו מפנו לצערי, והמשכנו בדרכנו כשהכללים בגדול שקבענו לעצמנו הם : עליות הולכים (אלא מה?...), לא רצים ברצף יותר מחצי שעה, לא מאפשרים לדופק להאיץ ובעיקר כשלאחד מאיתנו יש צורך לעבור להליכה - הולכים. פשוט ככה. בלי לחץ כשמיקומנו כלל לא מעניין. 
הגענו לזרזיר ושם חיכתה לרמי הפתעה כשבת הזוג שלו - סער -  המתינה לו שם עם חיבוק ועידוד, ולמעשה מאותו רגע לא עזבה אותו לאורך כל המסלול וטיפלה בו במסירות כשכף הרגל החלה להציק לו - שאפו סער היית ענקית! זרזיר הייתה גם למעשה התחנה המאוישת הראשונה שפגשנו, וממנה והלאה לאורך כל התחנות של התחרות לא חסכו מאיתנו עידוד, מילה טובה ופינוקים, ככה שכל תחנה מבחינתנו - מעבר להיותה עוד נקודת ציון בדרך - היוותה עבורנו תחנת תדלוק לרוח ולמוטיווציה. הזדמנות מצוינת להודות לכל אותם מתנדבים ומתנדבות שעשו את החוויה לבלתי נשכחת בצניעות ובמקצועיות - יישר כח ענק!!! בכלל , לאורך כל המסלול קיבלנו הרבה פרגון, עידוד ומילים חמות מהרוב המוחלט של הרצים שעקפו אותנו (מה לעשות? אם עקפנו אז זה היה רק קולגה רץ אולטרא שכוחותיו באותו רגע לא עמדו לו... ) שנתנו לנו הרבה כוח - תודה לכולכם הייתם לעזר רב.
מזרזיר המשכנו בדרכנו בעלטה - בשלב זה כבר היינו בתצורת לילה, קרי - פנסי ראש, ווסט זוהר ונצנץ מאחור לפי כל כללי הבטיחות המחייבים של המירוץ וטוב שכך - לכיוון קיבוץ אלונים - שם חיכתה ההפתעה הפעם לי. מראש קבעתי עם אשתי שתבוא לשם עם הילדים ובאותה הזדמנות גם תפנק אותנו עם מרק חם המכיל פחממות לאנרגיה טובה. וככה אכן היה - הגענו לקיבוץ ואת פניי קיבלו אשתי והילדים (למרות השעה המאוחרת הם לא וויתרו... איזו משפחה!), וכשהתקרבתי יותר מה רבה הייתה ההפתעה כשנוכחתי לדעת שהגיעו לעודד אותי גם חברים נוספים ככה סתם כי בא להם לפרגן  (כבר אמרתי או לא אמרתי שאין על אולטרא...?). ההפתעה הייתה באמת גדולה ונעימה ועודדה אותי מאוד, ויחד עם האנרגיה הטובה שהמרק החם נסך בנו, ובתחושה נפלאה זו המשכנו לתוך הלילה לגן הלאומי בית שערים (לפני כן מפגש קצר נוסף עם המשפוחה בטבעון), עלייה לביקור אצל השומר האגדי אלכסנדר זייד, והלאה לשדות העמק בואכה רכבת העמק בכפר יהושוע. שם נלקחו מאיתנו מדדים בריאותיים מחייבים (הפאראמדיקית רצתה שנעשה אותם בישיבה אבל הסברנו לה שאם נשב לא בטוח שנקום...) - דופק, לחץ דם ומשקל למניעת תקלות של התייבשות וכיוצא באלה - מקצוענים כבר אמרנו? -.  
התכנון המקורי היה שניר או מוקי - מלווינו הנאמנים - ילוו אותנו על אופניים  רק בשלושה קטעים. בפועל הם ליוו אותנו מיוזמתם כמעט לאורך כל הריצה רכובים על אופניים, כאשר אחד מהם רוכב לצידנו עם כל האספקה שנידרש לה, והשני ברכב מדלג לתחנה הבאה. תצורה זו איפשרה לנו לרוץ עם מה שפחות משקל עלינו , שכן האופניים סחבו הכל... ומצד שני לא היה חסר לנו כלום בין קטע לקטע כי הכל היה על האופניים. אליפות! כרבע שעה לערך לפני כל הגעה למפגש עם הרכב היינו מודיעים בתקתוק במירס (גם על זה החבר'ה חשבו ...) מה צריך להכין מבעוד מועד - חולצה להחלפה, נעליים, משחה נגד כאבים, כדורי מלח/BCAA/ מגנזיום, תה חם, וכו' וכו'... וכשהגענו לרכב הכל כבר חיכה לנו ואיפשר לנו מינימום עיכוב ליד הרכב -  פחות מהרצון להרוויח זמן על המסלול אלא יותר מהחשש ששרירים ייתפסו והגוף יתקרר וההנעה חזרה לריצה תהיה יותר קשה ממה שהייתה גם ככה. לחזור למצב ריצה ממנוחה בקילומטר ה-70, 80, 90 , וכו' הוא לא טרוויאלי כלל וכלל, וכמה שפחות הגוף יתקרר כן ייטב...
מה אכלנו? רבעי פיתה עם סילן או דבש/ פירות יבשים/ בננות/ פסטה בכוס / ג'לים (מעט מאוד) / חטיף חלבון... כל פעם הכנסנו מה שהכגוף יכל לעכל באותו רגע.
ה"טייפון" אימת המירוץ... טוב מבחינתנו עוד סיבה טובה ללכת מבלי למהר לשום מקום שכן את העלייה הזו אי אפשר להפסיק כדברי השיר (האמת היא שלא רק רצי האולטרא עברו שם להליכה...). את האיזור אנחנו מכירים היטב משעות אינספור של אימונים בסביבה ככה שממש הרגשנו בבית, ומשהגענו לשיא הגובה התחילה הירידה המדורדרת לכיוון קיבוץ הזורע המוכר לקהילת הרצים ממירוץ איכותי אחר "סובב עמק"... ריצה במישור אינסופי של שדות העמק, כשבשלב זה רמי כבר סובל באופן משמעותי מכאבים בכף הרגל וממש סוחב בחריקת שיניים את הריצה באופן מעורר הערכה - מישהו אחר אולי היה מרים ידיים ... השעה היא שעת טרום השחר, הגוף עייף, ופשוט רוצים לישון! וכאן שוב מתגלה הגדולה של המלווים. ניר על אופניים פוצח בשרשרת שירי בוקר וממש משאיר אותנו ערים כשאט אט השירה הולכת ומתגברת. בהתחלה בקושי שיתפנו פעולה מרוב עייפות וסיננו מילה פה מילה שם, אבל עד מהרה הפכנו למקהלה עליזה וקיבלנו את הבוקר בשירה עליזה כששוב אנחנו פוגשים את פנו שבא לבדוק שהכל בסדר אי שם בקיבוץ יפעת ... 
מריחים את הסוף ולרגע קט אפילו שומעים את הקולות המגיעים מכיוון נקודת הסיום .... מצד אחד מעודד ומצד שני די מייאש ששם עושים חיים וכולם צוהלים ופה המלחמה ניתשת...ממש ככה. רמי כבר סוחב רגל באופן מדאיג וכדי להקל על הכאבים אנחנו מאריכים את קטעי ההליכה וכל פעם קוצבים מרחק לעבור בריצה : " עד העמוד הבא", "עד העץ הגדול מימין", "עד הפינה של הגדר" וכן הלאה כאשר כל הזמן ניר ומוקי כל אחד בתורו על האופניים מעודדים ודוחפים. מגיעים לקטע האחרון . רצים / הולכים/ הולכים / הולכים / רצים לכיוון תימרת כשבדרך ממשיכים לפגוש עמיתים לאולטרא שבכוחותיהם האחרונים ממשיכים לכיוון הסיום - אחד מהם היה מלווה בבנו הקטן! איזו עוצמה...!!! - הניסיון לרוץ הסתיים עם החץ המורה שמאלה חזק לכיוון תימרת... איזו עלייה! איזה טיפוס! ואת זה שמרו כדובדבן מפוקפק לסיום... מטפסים, מטפסים ושוב מטפסים עד שהעלייה נגמרת כבר הכח אוטוטו נגמר, אבל אז שומעים כבר בבירור את הכרוז וההישג ממש בהישג יד. יאללה לחיצה אחרונה על הגז ונותנים הכל בגלגול מטה לכיוון קו הגמר. איזה אושר! התעלות ממש. מתקרבים ורואים פנים מוכרות של החברים לקבוצת הריצה מרתא עמקים/מועדון הכותנה בהדרכת האחד והיחיד פנו קוטר וההתרגשות ממש בשיאה. חוצים את קו הגמר בידיים שלובות כשהכרוז מכריז "רצי אולטרא רמי זריצקי ופרדי בן הרוש" חיבוק של אושר עם פנו ואז נגלית גם המשפחה שלי : אשתי עידית, הבן החייל אופיר, והבנות עדן שחגגה לא מכבר SWEET SIXTEEN והקינוח הקטנה ענבר. כולם שם בשביל לחלוק איתי את הרגע המופלא הזה. 
חציית קו הגמר מסמלת גם סיום פרוייקט שהחל אי שם בדצמבר 2011 (!!). שעות של אימונים, קילומטרים של ריצה, אינספור שבילי שדות, פארקים ויערות, ימים וגם לילות. הכל הכל מתרכז בשבריר השנייה הזה של חציית קו הגמר. זהו. זה נגמר! עשינו את זה ובהחלט באופן משכנע. פנו כרגיל ממשיך לחשוב על הכל וממהר להחליף לנו את החולצות בחולצות שהוכנו בייחוד לכבוד הצילום על בימת המסיימים. אין, גדול האיש הזה!!! המשפחה, ניר ומוקי וכל קבוצת הריצה שם בשבילנו מתרגשים וגאים בנו ואנחנו לזמן קצוב אבל מתוק מאין כמוהו על גג העולם. 129 ק"מ מאחורינו. פתאום לא כואב, לא עייפים, לא צמאים ולא רעבים . אופוריה. מותר לנו. 
וזה מביא אותי לשלב התודות : קודם כל למשפחתי שלאורך כל האימונים וההכנות תמכה, פירגנה וממש הייתה חלק מהעניין. לבן זוג שלי למסע המופלא הזה שכל אימון הייתה חוויה בפני עצמה ובמקומות יפים ומגוונים שאת חלקם תיעדתי בפוסטים. לחבר ולמאמן שלנו פנו קוטר שיודע ומכיר את המלאכה על גופו והביא אותנו מוכנים כראוי לאולטרא. לחברינו מקבוצת הריצה - אנשים שאהבת הריצה מפעמת בהם וכל אחד/ת אלופ/ה - שפירגנו לאורך כל הדרך , עקבו וליוו עד קו הגמר. פשוט הרגשנו את הרוח הגבית שלכם לאורך כל הדרך. תודה! למעגל המשפחה והחברים הקרוב שהאמינו בנו והיו שם כל הזמן בשבילנו. לקהילת החברים הרצים שאין דומה להם בפרגון, עצה טובה ותמיכה. ובסוף לחבורה המופלאה שחברה לה והרימה את הפרוייקט המופלא הזה שנקרא "הר לעמק" שמזמן הפך למותג ולשם נרדף למירוץ מתוקתק, מושקע ומקצועי. על כל מתנדביו, המרשלים, הבקרים בדרך, השוטרים שעזרו לחצות את הכבישים בבטחה כשריכוז שלנו היה מתחת לנורמה, וכולם כולם.... תודה ענקית!!!
תם ונשלם "אולטרא קצר (נו באמת... קצר???)129 ק"מ הר לעמק". 19שעות ו-9 דקות. מקום 9. 
עד העונג הבא. 
פרדי  

תחושות וסיכום של רמי : 
טוב אז היום הגדול הגיע , דנה ויואב ילדיי ,ישנו אצלי מה שאומר שהלילה לא היה בדיוק לילה רגוע. ההשכמה בשעה 06:00, לחץ של בוקר הלבשות, ארוחת בוקר, צחצוח שיניים ונסיעה לקריות. דנה ויואב יודעים שאבא הולך היום לרוץ את"המרוץ הגדול". ביום שישי יש יום הולדת לדנה בגן ודנה יודעת שאני לא אגיע - וזה מנקר לי בראש. הדרך לקריות עוברת במהרה, הפרידה בגנים נעשת בנוהל מזורז חיבוק נשיקה להתראות מחר וזהו - אני בדרך לניר להוריד לו גגון של האופניים, קפה אצל ניר ונסיעה רגועה הבייתה. בדרך אני משחזר את העלייה האימתנית של צלמון- עילבון . בבית הכל מוכן מליל אמש, ממלא מים, עולה על בגדי ריצה, התיקים ברכב, אוסף את מוקי ואנחנו בדרך לטבעון. נפגשים על הדק של פרדי ועידית שם הובטחה ארוחת פסטה אז לא מפספסים , משפחת בן הרוש עמדה בצפיות : פסטה והרבה נוף מהמם. צחוקים, סגירות אחרונות לגבי תצורת הכנת הדברים בתחנות ואנחנו ברכב. ניר ומוקי הצוות המלווה מקדימה, ופרדי ואני מאחור מנסים להסתיר את הלחץ,ההתרגשות,החששות .
הגעה לחניה בכלא צלמון, קצת בדיחות על חשבון הירשזון... ואבי ליפשיץ חברי הטוב כבר במקום מראה סימני לחץ . פרדי ואני שותים ואוכלים עוד קצת . זהו עולים רגלית לשלט הזינוק וב-14:00 קובי אורן נותן לחיצה על "הזמבורה" ואנחנו בדרך. ריצה קלה ואני מרגיש את כל המתח נמוג. הגוף צועק מהר, והראש ופרדי צועקים לאט לאט זו רק ההתחלה.  מכאן הריצה זורמת לפי המתוכנן ריצה ,הליכה שתיה ,שתיה של איזוטוני וכל הזמן דוחפים אוכל , שומרים על קשר עם ניר ומוקי בעזרת המירס. קצרה היריעה לתאר ריצה של 129ק"מ כשבכל מטר של התקדמות יש חוויות. בערך אחרי 60 ק"מ התחילו כאבים בקרסול ימין ואני לא מספר לפרדי, אבל הכאב הולך ומתגבר, בהליכה המצב מעולה. בנקודה בכפר יהושע (רכבת העמק) עוברים תהליך של שקילה ,בדיקת לחץ דם, דופק וממשיכים. הראש לא מוותר וחושבים על הכל. אין בי לרגע מחשבות על פרישה למרות הכאבים. מוקי וניר מתחלפים ביניהם בליווי, ותחושת הזמן לא קיימת פשוט רצים. בערך ב03:00 "התריסים" נסגרים, העפעפיים נופלים, המוח צועק "רוצה לישון" אבל הרגליים צוחקות עליו וממשיכות לגלגל את כל המכונה קדימה. המשפט של פנו מהדהד לי בראש "לא עושים שום צעד שלא מקדם אותך רק קדימה".
יוצאים ממושב היוגב, אור ראשון עולה, וניר מרים לנו את המורל בדרישות שלו למחרוזות שירים , פרדי משתף פעולה ואני מרוכז בכאב, אוי כמה כואב!.
מעלול ואנחנו עולים לתימרת הפעם מולי מלווה, הקצב שלנו איטי, פרדי צמוד אלי, ואני הולך ולא מצליח להרים את הרגליים לעבור למצב ריצה. בתוך תימרת אין ברירה עוברים לריצה מתגלגלים לקו הגמר חוצים וזהו נגמר - 19:09 שעות.
המון המון תודה לניר, מוקי, סער, עידית ופנו על התמיכה לאורך כל המסלול בכל השעות בלעדיהם לא היינו מסיימים כמו שסיימנו
להתראות בשנה הבאה על קו הזינוק בכלא צלמון
ההתחלה...

הצוות : רמי, מוקי, פרדי וניר.

עם יהל דותן. 2 רצים ואחד מלווה. ככה לאורך כמעט יממה...


ההפתעה בקיבוץ אלונים עם אשתי ואופיר הבכור...


החברים שהפתיעו...

מקבל מרק מהביל מהקטנה... 

לוקחים מדדים ברכבת העמק.

השחר עולה... 

מגיעים לקו הסיום כשפנו המאמן מלווה מרחוק בגאווה - אין עליך יא פנו!

הסיום המתוק. על קו הגמר עם החולצות שפנו הכים במיוחד לכבוד האירוע.

שגיא
09/05/2012 18:24
באמת אין מילים, לקרוא ולהצדיע
ענבל
09/05/2012 21:33
פשוט מעוררי השראה ולא רק על ההגעה המרשימה לקו הגמר אלא על הדרך, המסע, ההתגברות על הקושי והתמיכה החברית ביניכם ומסביבכם. כבוד!!!
יורם
09/05/2012 22:33
מה יהיה? כל פעם אתם עושים לי דמעות בעיניים. רמי, אתה ממש גיבור . שכתבת שפיספסת את היומולדת של דנה קיבלתי צביטה ענקעת בלב כי אני יודע כמה אתה אוהב אותה .
פרדי, אתה הגיבור שלי , אמרתי לך את זה כבר המון פעמים ואמשיך לומר. הרי בזכותך סיימתי את המרתון .
אינשאללה מצטרף אליכם שנה הבאה בצלמון ל 129 שלי .
עידית
10/05/2012 05:25
אין מילים.
פשוט אין מילים.
אתם תותחים.
תודה ענקית למוקי, ניר וסער על העזרה הענקית.
תודה לחברים התומכים: ליאור, אילן, מורדי, אמירוס ונורית שבאו לפרגן ולעודד.
תמשיכו להנות
גאון
10/05/2012 22:11
פרדי ידידי, לקרוא ולא להאמין.עצם המחשבה על האימונים המפרכים, כח ההתמדה האין סופי, כמות הקילומטרים שגמאת לפני ותוך כדי פשוט לא נתפס. מעריך ומעריץ אותך על הרצון, הכוחות הפיזים והנפשים שנדרשו ממך.תנוח תתחזק ותנצור אני בטוח את החוויה לכל ימי חייך. ב ה צ ד ע ה !!!
הר
11/05/2012 12:48
אז מה פרדי נפגשים במאה מייל של הסובב , אהבתי כל מלה
דני
17/05/2012 12:10
פרדי הגדול!!!!!
מי היה מאמין, רק לפני ארבע שנים ישבנו מול הים וביקשת שאכתוב לך תוכנית למרתון הראשון, כבר אז אמרתי לך, מרתון עשית מה המטרה הבאה, ואמרת רק מרתון, התעקשתי שאם אין לך מטרה אין תוכנית אימונים, אמרת שאני משוגע, ועכשיו מי ה"משוגע" בינינו, אתה מעורר השראה ונותן דוגמא שהכל עניין של תודעה, מטרה, נחישות והתמדה.
יישר כח.
בנוסף יש לך כישרון כתיבה מדהים.
דני
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: